די.וי.דו לעומת סי.די רום - מה כדאי לקנות...

 

אחסנת מידע דיגיטלי על גבי תקליטורים הוצגה כבר בשנת 1980 על ידי חברת פיליפס. באותה תקופה מחשבי אקס.טי היו מלכי השוק וכמויות מידע של מאות מגה-בייט היו דבר כמעט בדיוני.

באותה תקופה טכנולוגיה שימשה אך ורק למוזיקה. לאחר מספר שנים יצאו לשוק מכשירים המאפשרים לקרוא תקליטורים עם ידע דיגיטלי על מחשב אישי. מהירותם היתה נמוכה מאוד יחסית להיום - 150 קילו בייט בשניה בלבד. מהירות זו נקבעה על המהנדסים כאידיאלית להשמעת מוסיקה באיכות גבוהה והכוננים הממוחשבים פעלו באותה מהירות של הכוננים המוסיקליים. אותם כוננים היו גדולים וישבו לרוב מחוץ למחשב.

לאחר זמן מה פותח כונן אשר היה מסוגל לקרוא מידע במהירות כפולה

מהמהירות המקורית- כלומר, 300 קילו בייט לשניה. מכיוון שצרכנים רבים לא הבינו את המשמעות של המושג "קילו-בייט לשניה", קראו היצרנים לכונן "כונן במהירות כפולה" והנוסח נקלט היטב בשוק ונשאר עד היום - כאשר אנו קונים כונן במהירות כפול 50, אנו מקבלים מכשיר המסוגל לקרוא 7500 קילו בייט בשניה (7.5 מגה-בייט).

בתחילה, נפחי המידע שבתקליטור אחד היו עצומים, אך עם התקדמות שאר הטכנולוגיות, הפכה הכמות של 650 מגה בייט (נפחו של תקליטור אחד)

לכמות "גדולה", אחר כך "בינונית" ובסופו של דבר, כיום היא נחשבת "קטנה" - כאשר ישנם משחקי מחשב הנמרחים על פני 8 דיסקים ויותר (רוב המקום נתפס על ידי גרפיקה יפהפייה).

כבר מזמן החלו מספר חברות, שחשו בצורך העתידי לאחסנת יותר מידע בפחות מקום, לעבוד על טכנולוגיה מתקדמת שתתפוס את מקומו של ה-סי.די.רום. חברות אלה היו היטאצ'י, מצושיטה, מיצובישי, פיליפס, טושיבה, פיוניר, סוני, טומפסון מולטימדיה ו- JVC   . בשלבי פיתוח זה, משך הפרויקט את תשומת ליבן של חברות הפקה גדולות מהוליווד וחברתטיים-ורנר הצטרפה לפרויקט.

השותפים מהוליווד ראו בטכנולוגיה אמצעי אידיאלי להפצת סרטים כחלופה לשיטת הלייזרדיסק המוכרת. תקליטור די.וי.די מסוגל להכיל מידע דיגיטלי להקרנת סרט בן 4 שעות!. הרעיון להפיץ סרטים על תקליטורי די.וי.די נקלט מצוין, כפי שאנו יודעים היום, ואנשי הוליווד דרשו לשלב בטכנולוגיה איזשהו אמצעי להגנה בפני העתקה. דרישה זו עיכבה את הפיתוח ולכן רק לאחרונה החלו המכשירים להיות נפוצים - כשש שנים אחרי שיצא לשוק המכשיר הראשון.

אחד מאמצעי ההגנה שהוספו לטכנולוגיה הוא חלוקת העולם לששה אזורים גיאוגרפיים, ובכל אזור מיוצרים סרטים עם קידוד שונה וכן כוננים עם קידוד מיוחד. וכך, אדם בעל מכשיר שנרכש בארץ, אינו יכול (באופן תיאורתי) להביא סרטים מחו"ל ולהשתמש בהם כאן. החלוקה לא מצאה חן בעיני רוב האנשים ולכן, רוב מכשירי ה-dvdהנמכרים בשוק הם מכשירי "מולטירג'יון" - כלומר, רב-אזוריים. לעיתים, נקראים מכשירים אלו "מולטי-סיסטם" בטעות.

לפני כמה חודשים פיצחו מספר האקרים את מערכת ההגנה של ה-dvdוכתבו תוכנה המאפשרת להעתיק סרטי dvdבקלות, יחסית. כעת, נמצאת תעשיית הסרטים של אמריקה במאבק משפטי במטרה לנקום בהם אך הנזק כבר נגרם - סרטי dvdאינם מוגנים עוד בשום צורה רצינית.

 

ושאלת השאלות - האם לקנות או לא לקנות?

המצב הנוכחי הוא, שיש בשוק מעט מאוד תוכנות על גבי תקליטור די.וי.די, אלא כמעט אך ורק סרטים, ולכן יותר נוח יהיה לעבוד עם נגן תקליטורי DVDסלוני. מכיוון שמחיר הסרטים נמוך יחסית (אפשר להשיג סרטים כבר ב - 60 ש"ח ) ומחיר הכוננים גבוה רק בכ-100 שקלים מכונן תקליטורים רגיל,  כדאי מאוד לקנות מכשיר כזה. תמונת די.וי.די מכילה פי 3 פרטים יותר מתמונת וידאו רגיל, ורוב היצרנים מוסיפים בונוסים בתקליטור כמו פס קול אלטרנטיבי בשפות אחרות, תרגום במבחר שפות, קטעי וידאו נוספים, ראיונות עם הצוות, סופים שונים לסרט, מאחורי הקלעים ועוד.

בארץ ניתן להשיג מבחר של כ - 10 כונני DVDשונים וגם מבחר של כמה עשרות מכשירים סלוניים. מחירם של הסלוניים מתחיל בכ - 2800 ש"ח ומגיע עד 6000 שקלים חדשים. במקום זה ניתן לרכוש כונן די.וי.די למחשב האישי במחיר של כ-300 ש"ח (נכון לעדכון המאמר – אוגוסט 2001). בעבר הלא רחוק מחשבים היו חלשים והתקשו להקרין את הסרטים ולכן היה נהוג לקנות יחד עם הכונן גם כרטיס פענוח. הכרטיסים הללו לא זולים ואפשר עדיין למצוא כאלה עבור מחשבים ישנים מאוד (פנטיום 200 ומטה).

בנוסף, ניתן לרכוש כוננים חדישים המסוגלים לכתוב תקליטורי די.וי.די, אך מכשירים אלו יקרים למדי בהשוואה לצורב רגיל (כ - 2500 שקלים) ולכן לא רלוונטיים לרוב האנשים ובנוסף, מחיר התקליטורים הריקים לצריבה הוא יקר מאוד. .