מצלמות דיגיטליות - איך לקנות ולבחור!

 

לאחר המאמר הקודם על מצלמות דיגיטליות וכרטיסי לכידה, החלטתי שמצלמות דיגיטליות הן מספיק חשובות בכדי להצדיק מאמר משלהן.

הפעם אני מדבר על מצלמות דיגיטליות עצמאיות - מהסוג שאתה יכול לקחת אתך אל מחוץ לבית.

שימו לב! – צילום בכלל וצילום דיגיטלי הם תחומים מקצועיים מאוד ואין בכוונת מאמר זה לכסות כל אספקט של התחום. מאמר זה מציע הבנה בסיסית במונחים של התחום וכמה טיפים לרכישה בלבד!.

 

בזמן שמצלמות דיגיטליות מסוגים אחרים מיוצרות בעיקר על ידי חברות מחשבים כגון פיליפס, קריאטיב וכו', מצלמות דיגיטליות ניידות מיוצרות בעיקר על ידי חברות המתמחות ביצור מצלמות כגון קודאק, אולימפוס, פוג'י וכדומה. המשמעות של מידע זה היא בדיוק כמו בפרסומת...בול קונים בדואר, ומצלמה קונים מיצרן מצלמות!

 

מצלמות דיגיטליות הן צעצוע יקר. הפשוטות ביותר מתחילות ב-400 ש"ח (בערך), אבל דגם שמוגדר "חובבני" על ידי יצרני המצלמות עולה מעל 1600 ש"ח והדגמים המקצועיים עולים עשרות אלפי שקלים.

מצלמות דיגיטליות מבוססות על רכיב אלקטרוני המכונה CCD . אלה הן ראשי תיבות של Charge Coupled Device  .  CCDהוא מעין שבב קטן למדי הרגיש לאור. לאחר שחושפים אותו לתמונה דרך עדשה, הוא מזרים החוצה את התמונה בצורה דיגיטלית. שאר המצלמה זה בסך הכל אלקטרוניקה לאחסנה ועיבוד מידע זה. ה-CCDהוא הכוח המוביל.

לכל CCDיש יכולת הפרדה מקסימלית מסוימת שקובעת באיזו הפרדה  תהיה התמונה שהוא מפיק. את זה מודדים בפיקסלים. פיקסל הוא אבן הבניין של תמונה במחשב. כל תמונה במחשב מורכבת מ-"תשבץ" של נקודות כאלה, שכל אחת מהן קטנה מאוד (כשליש מילימטר על שליש מילימטר).

כאשר מסתכלים ממרחק ראיה רגיל על "תשבץ" כזה, העין שלנו גורמת לנו להרגיש שיש לנו תמונה "אמיתית". כמובן, האשליה הזו תלויה בגודל הנקודה.

ה CCDבמצלמות הפשוטות ביותר (אלו של 300 ש"ח) מפיק תמונה בהפרדה של 320 פיקסלים על 200 פיקסלים. הפרדה זו אומרת שתמונה זו טובה להצגה בגודל פיזי של 10 ס"מ על 6 ס"מ. נוכל להציג את התמונה בגודל גדול יותר, אבל אז כל פיקסל יהיה גדול יותר והאשליה של תמונה אמיתית תאבד!.

אם נרצה להציג תמונה גדולה יותר, עלינו לצלם בהפרדה גבוהה יותר!

במצלמות החובבניות במחירי הביניים של כ - 1500 ש"ח, יש יכולת לצלם בהפרדה של כ - 1024 על 768 פיקסלים. תמונה כזו כבר מתאימה להצגה בגודל של 30 ס"מ על 20 ס"מ - כגודלו של דף A4.יש לזכור כי גם בהפרדה כזו זה לא מתקרב אפילו לאיכות "אמיתית". למעשה, זה הפרדה יותר נמוכה אפילו מאיכות של עיתון יומי.

 

תמונה בגודל כזה חובה לראות ממרחק של כ - 50 ס"מ. צפייה ממרחק קרוב יותר תגלה מייד את מבנה ה-"תשבץ" שאנחנו שונאים.

מושג נפוץ במדידת איכות של מצלמה הוא כמות ה - "מגה פיקסלים" שלה. כדי לקבל את המספר הזה מכפילים את מספר הפיקסלים לרוחב במספר הפיקסלים לאורך התמונה ומחלקים במיליון. לפי חישוב זה, מצלמה המצלמת בהפרדה של 1024 על 768 היא מצלמת בת קצת פחות ממגה-פיקסל אחד.

המצלמות המקצועיות מתחילות במחירים של כ - 2500 ש"ח ומציעות הפרדות בסדר גודל של 2048 על 1536 , שהם קצת מעל 3 מגה פיקסל.

תמונה בהפרדה הזו היא בערך באיכות של מגזין טוב וניתנת להצגה בגודל של כ - 17 ס"מ על 13 ס"מ.

שימו לב שתמונה של מצלמה עם פילם אפשר להגדיל הרבה יותר בלי שרואים משבצות!

המצלמות הדיגיטליות אינן מכילות מכאניקה כלל - כל המנגנון של העברת הסרט קדימה ואחורה, המראה העולה ויורדת של מצלמות הרפלקס המשוכללות - כל זה אינו קיים. המצלמות הדיגיטליות שוקלות מעט מאוד בגלל זה - רובן שוקלות מאה עד מאתיים גרם בסך הכל. זה יתרון, אבל גם חסרון. ציוד קל כל כך קל יותר להפיל או "להעיף". היתרונות הברורים מאליהם הם בלאי אפסי, אחוז תקלות נמוך ונוחות תפעול. מצד שני ­המצלמות מכילות שפע בקרות לשליטה על חשיפה, זום, תאריך, קידום התמונה קדימה ואחורה, מחיקת תמונות מהזיכרון וכו'. זה מוביל למצב של מכשיר קטנטן עם המון כפתורים ובקרות. בחלק מהדגמים צריך ממש קורס בשביל לדעת להפעיל אותן. במצלמה דיגיטלית שראיתי לא מזמן לקח לי כמעט רבע שעה להבין איך מפעילים את הפלאש (ואני נחשב לטוב בדברים האלה...).

התמונות שאנחנו מצלמים במצלמות הללו מאוחסנות לרוב על כרטיסי זיכרון מיוחדים שפותחו עבור מטרה זו. הכרטיסים הללו הם בגודל של כ - 3 על 4 ס"מ ומכילים שורת רגליים מתכתיות בקצה האחד, שדרכן המצלמה מאחסנת עליהן את התמונות.

כרטיסי הזיכרון הללו יקרים מאוד ומגיעים בנפחים של 4 מגה בייט ומעלה. הכרטיס הגדול ביותר שראיתי הוא 96 מגה בייט ומחירו מעל אלף שקלים. יש להניח שתוך שנה-שנתיים נגיע גם לכרטיסים גדולים מזה פי 4 או אפילו יותר. עוד כדאי לדעת כי יש כמה תקנים מתחרים בתחום כרטיסי הזיכרון, אבל לא אכנס לנושא כאן.

נפחו של הכרטיס קובע כמה תמונות נוכל לצלם!. תמונה בהפרדה של 1024 על 768 תופסת כ - 2.5 מגה בייט בצורה טבעית, וכ – 200 קילובייט בצורת קובץ JPGדחוס. כל המצלמות שאי פעם שמעתי

 

עליהן שומרות את הקבצים בצורת קבצי JPG.המצלמות מגיעות אם איזשהו זיכרון - לרוב 4 מגה בייט, שאותם ניתן להרחיב על ידי קניית כרטיסים נוספים. עם כרטיס של 16 מגה בייט אפשר לצלם כ - 30 תמונות. ברוב המצלמות ניתן גם לצלם בהפרדה נמוכה יותר כדי לאפשר צילום יותר תמונות וזה יתרון גדול אם אתה לא צריך איכות מקסימום תמיד. כעקרון כדאי להחזיק לפחות שני כרטיסי זיכרון כאלה, כדי שיהיה "ספייר" אם צריך פתאום לצלם עוד תמונה או שתיים. העברת התמונה מהמצלמה אל המחשב נעשית לרוב על ידי חיבור טורי בין המצלמה לבין המחשב, תוך שימוש בתוכנה מיוחדת להעברת

 

הקבצים. מצלמות מסוימות משתמשות בחיבור USBמהיר בשביל זה,אבל זה עדיין לא נפוץ. שים לב שהעברת התמונות דרך חיבור טורי לוקחת המון זמן!. 16 מגה בייט יכולים לקחת יותר מ - 30 דקות של העברה.

פטנט אלטרנטיבי הוא משהו שחברת סוני עשתה - מצלמה מיוחדת המכילה בתוכה כונן דיסקטים שעליו נשמרות התמונות. זהו יתרון גדול כי אפשר להוציא את הדיסקט וישר לפתוח את התמונה במחשב אבל צריך לזכור לפרמט את הדיסקים מדי פעם כדי לוודא שאין עליהן שגיאות...וכמובן שבדיסקט של 1.44 מגה בייט לא נכנסות הרבה תמונות!. יש להם גם דגם יותר יוקרתי שמכיל צורב תקליטורים פנימי - וככה כבר נכנסות המון תמונות.

 

עוד פטנט שראיתי הוא כונן מיוחד עבור כרטיסי הזיכרון המיוחדים שמתחבר ישירות למחשב.. יש כאלה קוראים המתחברים אל המחשב דרך היציאה הטורית או יציאת USBומחירם קצת מעל 200 ש"ח. יש גם התקנים מגניבים יותר שנראים כמו דיסקט וקוראים את התוכן של הזיכרון עם כונן דיסקטים רגיל - אלו עולים בסביבות 500 ש"ח (אבל תודו שזה מגניב נורא!).

חברת Iomega , יצרנית כונני הזיפ המפורסמים פיתחה לא מכבר כונן מיוחד עבור מצלמות דיגיטליות בשם "קליק". זהו כונן זעיר בגודל של כ - 5 על 5 סנטימטרים המשתמש בדיסקטים מיוחדים בנפח של 40 מגה בייט. אין עדיין הרבה מצלמות עם כונן כזה, אבל הוא מאוד נוח ומהיר!.

עוד רעיון שראיתי הוא מצלמה דיגיטלית המתחברת ישירות למדפסת להפקת התמונה על נייר - זה לא מהיר במיוחד מבחינת העברת המידע, אבל זה חוסך את השלב הארוך ביותר בעניין - במקום לעבד את

התמונה היא יוצאת ישר על הנייר. יש גם סוג מיוחד של מדפסות עבור תמונות אלו. המדפסות הללו בנויות בטכנולוגיה המכונה Dye Sublimationועליהם תוכל לקרוא במאמר אחר.

על כמעט כל המצלמות כיום יש מאחור מסך LCDצבעוני המאפשר לך לראות איך תראה התמונה לפני הצילום. במקום להסתפק בתמונה שמקבלים מחלון ההצצה, הצג מראה את התמונה כפי שהיא תהיה בפועל. זה יתרון נחמד, אבל לא ממש חיוני לצלם מקצועי.

 

מה שעוד כדאי לדעת לפני שקונים מצלמה זה שרוב המצלמות חיות בעזרת סוללות אצבע רגילות שנגמרות לרוב מהר מאוד. הצג שמאחורי המצלמה אוכל את הסוללות בקצב מטורף ואם משתמשים בו לכל תמונה, יש לקחת בחשבון החלפת סוללות אחת לכל 20 תמונות, פחות-או-יותר.

וטיפ אחרון...הקריאה והכתיבה אל כרטיס הזיכרון היא איטית למדי ולכן רוב המצלמות עוברות בין תמונה לתמונה לאט יחסית. רוב הדגמים צריכים כ-  15 עד 20 שניות בין תמונה לתמונה - עיכוב שיכול להיות מעצבן במיוחד, במיוחד לצלמים מקצועיים שרגילים לצלם בסדרות מהירות.

בסופו של דבר מציעות המצלמות הללו יתרונות רבים. היתרונות הן לא באיכות התמונות, שאיננה מתקרבת אפילו לאיכות של הפילם הגרוע ביותר אלא בתחום הנוחות. במקום להסתבך עם הכנסת פילם למצלמה (כ - 60 אחוז מהצלמים הביתיים מבקשים בחנות הצילום שיכניסו להם את הפילם), גלגול הפילם קדימה בכל תמונה (ואחורה בסוף) אין צורך יותר להתעסק בכל הדברים הללו. כמו-כן, עם מצלמה דיגיטלית אין דבר כזה שצריך לגמור את הפילם לפני שאפשר לראות את התמונות. את התמונה תוכל לראות על הצג מיד אחרי שלחצת על הכפתור, או אם אתה רוצה תצוגה בגודל מקסימלי, תוכל לגשת למחשב ולהציג עליו את התמונה בתוך כמה שניות. זה מצוין עבור כאלה שמצלמים תמונה אחת לעיתים רחוקות או עבור כאלה שצריכים את התמונה מהר (מדענים, עיתונאים, יחצ"נים, שמאים וכדומה).

הבעיה הגדולה פה היא....האם אתה יכול להרשות את זה לעצמך?