מה הקטע של הביטים בכרטיסי קול?

 

בעיון קצר בכל חנות מחשבים תוכלו למצוא מבחר של כרטיסי קול שכל אחד נשמע יותר חזק מהשני. כרטיס 16 ביט זה "ישן" - כדי לקבל את הטוב ביותר רוב האנשים ירצו לקנות את גרסת ה - 64 ביט או אפילו 128 ביט.

למעשה, כל המושג "ביט" לתיאור כרטיסי קול כבר איננו רלוונטי. השימוש במספרים 6,32,64,128,256 לתיאור האיכות של כרטיסי הקול הוא דבר אחר לגמרי ממה שרוב האנשים חושבים.

המאמר הזה יהיה קצת מתמטי וטכני, אבל שווה להמשיך לקרוא:

בואו נחשוב לרגע על סקאלה של פסנתר. בכזה לוח קלידים יש לנו 8 אוקטבות וסה"כ כ- 100 קלידים (כולל השחורים). אם הייתי מסמן מספר על כל קליד מ - 1 עד 100, הייתי יכול לתאר כל שיר בעזרת רשימת מספרים במקום עם תווים. ככה מחשב מתייחס למוסיקה - מספר לכל "תו" שהוא מסוגל להשמיע.

בין קליד לזה שלידו יש מרחק מסוים בצליל שהוא קבוע ומקובל - בפסנתר יש הפרש של חצי "טון" כך שבכל אוקטבה יש 13 צלילים שונים.

כאשר מחשב משמיע צליל, הוא מסוגל להשמיע צלילים בהפרשים עדינים יותר מחצי טון. למעשה, כרטיס קול פשוט מסוגל לחלק כל טון למעל 500 חלקי-טון. זה כמו פסנתר עם 60,000 קלידים.

מחשב משתמש בסיביות (ביטים באנגלית) כדי להציג מספרים על פי שיטת הספירה הבינארית (מי מאתנו שלמד בסיסי ספירה בתיכון אולי זוכר את זה...). בשיטה זו, המחשב משתמש אך ורק בספרות 1 ו - 0 כדי להציג מספרים. כאן לא המקום להיכנס למתמטיקה, אבל הסיכום הוא שבכל כמות מסוימת של

ספרות בינאריות (0 ו - 1) אפשר להציג מספרים עד גובה מסוים.

מה הכוונה: כשאנחנו כותבים מספרים על הנייר, אנחנו משתמשים בספרות כדי לתאר מספרים. למשל - המספר 178 משתמש בשלוש ספרות שונות. אם נחליף את הספרות באחרות, נוכל להציג כל מספר בין 000 ל – 999. אם נרצה להציג מספר יותר גדול - אלפיים, למשל...נצטרך יותר ספרות - ­ארבע!.

במחשב, כשאומרים 16 ביט, הכוונה ל - 16 ספרות בינאריות. באמצעות 16 ספרות בינאריות ניתן להציג כל מספר בין אפס לבין שישים וחמש אלף, חמש מאות שלושים וחמש!

ובהקשר לכרטיסי קול - כאשר כרטיס קול הוא " 16 ביט", זה אומר שאת מנעד הצלילים שלו הוא יכול לחלק ל - 65535 חלקי טונים. זה מספר גדול מאוד...ללא ספק.

בואו ניקח כינור, לדוגמא. גובה הצליל בכינור נקבע על ידי מיקום אצבעו של המנגן על המיתר. ככל שהנגן מיומן יותר, כך הוא מסוגל לדייק בגובה הצליל עד לאלפית הטון ואפילו יותר!.

זוהי המגבלה של מחשב לעומת כלי נגינה מסורתי - כאשר בונים את המחשב (או כרטיס הקול...), קובעים לכמה חלקי טונים יהיה מסוגל הכרטיס לחלק את המנעד (מנעד זה טווח הצלילים שהמחשב או כלי הנגינה מסוגל להשמיע ­מהצליל הגבוה עד הצליל הנמוך).

כרטיסי הקול הראשונים היו 4 ביט - כלומר, יכלו להשמיע 16 גבהים שונים של צלילים. מוסיקה אי אפשר להשמיע ככה!. הדור הבא היה כרטיסים של 8 ביט - 256 חלקי טונים שונים. חלוקה ל - 256 חלקי טונים זה יותר טוב מפסנתר פשוט אבל לא מתקרב אפילו לכינור או חצוצרה!.

לבסוף, מומחים לצליל קבעו כי חלוקה טובה של המנעד היא ל - 16 ביט 65535( חלקי טונים) וכל חלוקה מעבר לזה לא תורגש על ידי האוזן האנושית. אלו הם כרטיסי הקול המודרניים הראשונים שיכלו להפיק צליל כמעט מושלם.

מכיוון שכל חלוקה מעבר ל - 16 ביט אינה מורגשת על ידי האוזן האנושית, פה בעצם נפסקה

ההתקדמות הטכנולוגית. הבעיה - יצרני כרטיסי הקול צריכים להמשיך הלאה...הם רוצים להרוויח עוד כסף!.

ולכן התחילו לפתח טכנולוגיות אחרות והכרטיסים הבאים נקראו על שם הטכנולוגיות הללו - 32, 64, 128, 256 וכו'. אם תסתכלו על אריזה של כזה כרטיס, תשימו לב שלא מדובר ב - 64 ביט או 128 ביט!. כל הכרטיסים הללו הם 16 ביט בלבד עם תכונה אחרת כלשהי המצוינת על ידי המספר 32, 64, 128 וכו'.

איזו תכונה?...כל יצרן והרעיונות שלו. חברת קריאטיב, למשל, הכניסה בכרטיסים שלה זיכרון מיוחד המכיל צלילים מוכנים מראש של כל מיני כלי נגינה. המספר מציין כמה כלי נגינה מוכנים מראש - 32, 64 וכו'!. כיום, המספר מציין את כמות הקולות שהכרטיס מסוגל להשמיע בו-זמנית.

יש פקטורים נוספים למדידת האיכות של כרטיסי קול...על כך - במאמר אחר!